חיפוש

דלפט העור, 6 ביולי 2021


דלפט הקסומה ללכת במרכז העיר להביט בלבני העיר שנושאות עימן את שכבות ההיסטוריה של העיר. ובינהן לבנים חדשות, צמחיה ומים שעוטפים הכל.


המבט הזה לקח אותי אל העור שלנו. העור האיבר הכי גדול בגופנו שכה הכרחי לקיומנו.


הפסיכואנליטקאי דידייה אנזייה פיתח את המושג שאני כה מתחברת אליו "האני-עור". מושג שמבהיר כיצד נשען ה’אני’ על העור ומצביע על הקבלה בין הפונקציות של ה’אני’ לאלה של מעטפת הגוף (לתחום, להכיל, לארגן). העור כמפריד וכמתווך בין החוץ לפנים. הרי שבריאות האדם הן הפיזית והן הנפשית תלויה בבריאותו של העור.


כשאני חושבת על הדימוי של העור אני מבקשת להיות לעצמי-מעטפת גמישה המסייעת למעבר מיטיב שבין החומרים הפנימיים והחיצוניים.

כדי לחוש בקיומי ובאהבתי לעיתים מתאים לי לחוש מגע מוכר ומלא היסטוריה, לעיתים דווקא מגע חדש, לעיתים מגע עמוק, לעיתים מגע מלטף, לעיתים מגע רק בהילה ולא בעור עצמו (כמו ברייקי) ולעיתים רק מבט מיטיב ומחזיק.


כמטפלת אני מבקשת להיות "עור שני" למטופל (מושג שפיתחה הפסיכואנליטיקאית אסתר ביק), כלומר מעטפת עבור המטופל עד שעורו יהיה גמיש ויציב דיו-לא נוקשה מדי ובעל שכבות הגנה שלא נותנות לחומרים לצאת או להיכנס, ולא שברירי מדי או מחורר שלא ייזלו חומרים ולא יחדרו חומרים בלתי רצויים.


דלפט העור בשבילי כרגע... תיעוד של מבט שלי


15 צפיות0 תגובות