חיפוש

ללכת לאיבוד , 12 במרץ 2021

ללכת לאיבוד, בלי לדעת לאן נגיע, בלי תוכניות.. פשוט להיות בדרך, לבחור כל פעם מחדש לפי תחושת הבטן..זה יכול להיות מפחיד בטירוף וזו יכולה להיות הזדמנות לגילויי מקומות חדשים.

לפני שנה כשבתקופת הקורונה בית הספר נסגר היו ימים כל כך יפים, וכאן בהולנד למדתי להעריך כל יום שטוף שמש. אז כמעט כל יום יצאתי עם הילדים למסע ללא מטרה, בלי לדעת לאן ולכמה זמן- כמה כייף לרכב איתם ביחד, תוך כדי תנועה בוחרים כיוון. לפעמים אני מובילה לפעמים אחד הילדים מעין ריקוד. לפעמים גם יש בכי כי מישהו רצה כיוון אחר, ולפעמים גם יש כעס וקיטורים כי כבר עייפים ורעבים (אז למדתי להרבות במים ובצידה לדרך-כי הפיקניק הוא חלק כייפי במיוחד במסע שלנו), ובד"כ התנועה החזרתית עם הכיוון המחודש עושה את שלה וגורמת לנו לנשוף ולהוציא את הקושי ולנשום ולהכניס לתוכנו את היופי.



באחת הפעמים רכבתי עם הילדים ולפתע הגענו לשביל קסום ממש שביל מהאגדות💕 לצדי השביל היו עצים ותעלות מים, כמו הרבה שבילים כאן בהולנד, אבל מה שגרם לקסם לקרות אלו היו שלל פסלי חיות, גמדים שמונחים בין העצים ועליהם, ואפילו יש אזורי משחק.. כך פתאום העיניים נפקחו לנו לרווחה, האוזניים התפנו להקשיב לרחשי הרוח. הפסלים היו מונחים בגבהים שונים וכך הילדים יכלו לראות את הדברים בגובה שלהם ולעיתים אני הייתי צריכה להתכופף ולהיות בגובה שלהם כדאי להתקרב באמת, לעיתים להפנות מבט ואף להרים את הראש למעלה. השביל הוא קצרצר אבל היינו בו המון זמן ולאחר מכן חזרנו שוב ושוב לבקר בו.


בתחילת השנה כשחיפשנו בית חדש, התרגשתי בטירוף מההפתעה שהבית שחיכה לנו הוא בית שיושב בסמוך לפתח אותו השביל. השביל שעם הזמן נתנו לו אפילו שם "שביל הגמדים" (קוראים לו באמת "שביל יער החיות").


השביל הזה נהיה ממש פינה בשבילי, פינה בה הזמן עוצר מלכת. כל כך מרתק לעקוב אחר השביל שמשתנה ומתחדש כל הזמן לאורך שעות היממה ועונות השנה שצובעות אותו בצבעים שונים ובעזרתה של האשה המדהימה שיזמה ויוצרת ומחדשת את השביל הזה בכל כך הרבה אהבה וסבלנות. כך הוא בחיות מתמדת תרתי משמע.


ללכת לטיפול, זה לפעמים מרגיש כמו ללכת לאיבוד. להסכים לעצמנו ללכת בשבילים חדשים ולא תמיד מסומנים. לעיתים מרגשים ולעיתים מפחידים וחשוכים, לעיתים אנחנו קולטים שאנחנו נעים במעגלים. חשוב לא ללכת לבד כשאנחנו יוצאים למסע כזה, חשוב לא לשכוח תיק עם נר או פנס שיאירו את דרכנו, בקבוק מים, מזון ואולי אפילו חפץ או תמונה שיתנו לנו אנרגיה וממש חשוב לקחת איתנו נשימה עמוקה עמוקה שתשיב בנו בכל פעם מחדש את האמונה בעצמנו ובדרך שנבחר. ללכת בלי לדעת בדיוק לאן זה להרשות לעצמנו להכיר בעצמנו שבילים חדשים שהיו שם כל הזמן, זה ליצור שביל חדש, זה להעז לדרוך בשביל ישן ולסלול אותו בדרך חדשה, זה לעיתים לשבת ולהתבונן, זה לדעת להנות בדרך שלנו ולהכיר לעומק פינה מסויימת. חשוב לזכור לכל אחד מאתנו יש את הדרך שמתאימה לו לגלות אותם ולהיות בהם.


אני כותבת מילים אלו ולא יכולה שלא לחשוב על הספר שמלווה אותי עוד מימי המסעות שלי להודו "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של דוקטור סוס. אני חושבת על המסע הפנימי הזה של הכרת עולם הנפש בה יש מרחבים שלמים לגלות וככל שנכיר אותם נחייה בשלום עם כל החלקים שבנו.


צירפתי הרבה תמונות של "שביל הגמדים", אבל עדיין מרגישה שהן לא מצליחות להעביר את החוויה הקסומה של להיות בשביל. התמונות הן קצת כמו לדבר על הדברים ולא באמת להיות ולחוות אותם.



24 צפיות0 תגובות