מזמינה אתכם להצטרף אלי לחוויות שאני אוספת מהרילוקשיין, ועל המחשבות בעקבותיהן על יצירה וכוח הריפוי שבה.

​

אופניים בהולנד, נובמבר 2018

הולנד המישורית מזמינה לטיולי אופניים במרחביה הירוקים. עם הנחיתה שלנו עוד לפני ההתאקלמות היה לי ברור שהדבר שאני הכי כמהה לו זה זוג אופניים. שאוכל להיות איתם בתנועה, אם לבד ואם עם משפחתי הקסומה. מה שיותר דחף את הרצון העז היה שכשנחתנו הייתי בחודש שמיני להריון, כלומר, ימי ספורים ובקרוב לא אוכל תקופה ארוכה לרכב, כך חשבתי.  

אז מהרגע שקנינו את האופניים לא הפסקתי לפדל בהן. נהנתי לרכב לאיבוד ביערות ובשטחים הפתוחים הירוקים. כשלצידי מכל עבר עוטפים אותי תעלות מים, פרות, כבשים ומלא ברבורים וברווזים. ואז לפתע בלי לגעת איך זה קרה להגיע לאגם. לרכב מדי יום ברחבי עיר מגורי דלפט, בכיכר העיר לצד הבתים העתיקים, לגלות סמטאות.

פשוט לרכב בתוך גלויה כשאני מרכיבה את בני הצעיר שאיתי עכשיו בבית ואת בתי בתוך רחמי מקדימה, בזמן שבעלי עובד ושני הגדולים שלי בבית ספר. בסופי שבוע לרכב כל המשפחה ביחד לעבר הנופים הירוקים החדשים לנו, עם תיק ובתוכו הפתעות לפריסת פקניק ברגע של עצירה.

ואז ילדתי (סיפור בפני עצמו-כי כל לידה היא עולם ומלואו ובטח בארץ חדשה) ולא חיכיתי יותר מדי זמן..אחרי חודש כבר מצאתי את עצמי רוכבת כשמאחורי בני ומלפני בתוך המנשא עטופה במעילי התינוקת הרכה שלא מזמן נולדה. ממשיכים לפדל לנו לעבר האופק בכל מזג אוויר.

​

רגעים כאלה מלמדים אותי לאהוב את הפשטות-מדהים אותי כמה קלילות ואושר שני הגלגלים הללו מאפשרים לי.

לרכב לכל מקום עם מחברת סקיצות בה ניתן לשרבט, לצייר, לכתוב ככל העולה על הדעת, נותן מקום לפורקן המתחים והתמקדות ברגע הזה.

כי מה חסר לי באותו הרגע? כלום! הפשטות מאפשרת מקום ממלא ומיטיב.

​

​

קריסמס בהולנד בהסגורה, דצמבר 2020

כאן בהולנד חופשת הקריסמס הגיעה ואיתה החלומות לעשות סקי ואייססקטינג, לבקר במוזאונים ולהנות משווקי הקריסמס הקסומים.

אחרי שחשבנו שנפרדנו מרוב הגבלות הקורונה הגדולות, הודיע לנו אתמול ראש הממשלה: "החל מהיום הולנד תהיה נעולה למשך חמישה שבועות!!!".

אין סקי, אין יציאות לחו"ל, אין מוזאונים. כלומר, עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש ולהתמודד עם כל הרגשות שעולים בעקבות השינוי.

תקופה מוזרה ומבלבלת באשר אתם, בישראל או ברילוקשיין.

קורונה הגיחה לעולמנו ובהרף עין טרפה את כל המוכר ולכאורה מתוכנן וידוע.

בעצם יותר מתמיד מורגש לנו עד כמה החיים בלתי צפויים וחסרי שליטה

 

דרך יעילה ופשוטה להתמודד עם הבלבול, הרגשות המציפים וחוסר הוודאות היא לפנות כמה דקות להבעה חופשית.

לשבת מול דף ריק ולשפוך הכל על הדף: מילים, צורות, קווים, צבעים. לתת להכל לצוף ולהיפרק אל הדף.

בלי שיפוט, בלי ביקורת. רק נוכחות והתבוננות.

לא בחרנו במציאות הזאת, אבל כן אנחנו יכולים לבחור איך להתמודד איתה ואיך לראות אותה.

אני אוהבת לחוש כיצד היצירה יכולה לאפשר לי ולסובבים אותי להתבונן באומץ ובחמלה על הרגע. 

אני יכולה להבין כיצד אני רוצה להיות עכשיו, האמנות מאפשרת להיות בתנועה, להיות יותר קשובים לעצמנו וכך להרבות טוב בעולמנו.

​

שלג, ינואר 2021

איזה כייף השלג ביקר אותנו בהולנד פתאום לקור יש משמעות, כמה קסם לראות את הפתיתים הלבנים האלה עפים להם באוויר אט אט. 

פתית ועוד פתית נופל ומתישב לו במקומו בעדינות. ולאט לאט הכל מתכסה במעטפת לבנה שמאפשרת להתבונן בדברים המוכרים שנמצאים לידנו כל הזמן בהתרגשות ולב כה פתוח.

בדומה לרגעים בחיים בהם אנחנו מאפשרים לשינוי לחלחל ולדברים חדשים לקרות.

להתגבר על פחד שחשבנו שהוא כבר חלק מאיתנו,ולהשתחרר ממנו.

ללמוד להיות בחמלה כלפי כעס שלנו שאנחנו חיים איתו ולתת לו להינמס.

לעצור תקופה עמוסה ומתוחה ולתת לעצמנו זמן להיות בקשיבות ובדיוק לעצמנו ולמצוא בתוכנו רגע של שקט.

 "זמן שלג" כזה יכול להיות עבורנו בכל עת. ככה אני מרגישה כשאני יוצרת לשם ריפוי עצמי.

​

קרח, ינואר 2021

התעוררנו ליום של קרח מרענן בהולנד. חלק מהתעלות ליד הבית קפואות. מה שבעבר היה מראה שכיח כאן, הפך להיות לא מובן מאליו.

השכנים שלנו סיפרו לי שלפני עשר שנים כל חורף היו עושים אייסקייטינג בתעלות האלו.

כל המשפחה שלנו יצאה בשמחה לגילוי התעלות. הילדים המציאו משחק אייס-מקלות, בו הם זורקים מקלות לעבר הקרח ורואים כיצד המקלות מחליקים

או כששכבת הקרח דקה שוברים אותה. משחק שגרם להם להתגלגל מצחוק, ולי גרם להתבונן בהם מוקסמת וגם בהתכוננות מתמדת לכל רגע של מעידה. דאגה כזו של אמא על כל המשתמע מכך בתוספת לסצנה שנחקקה לי "מנשים קטנות" בה הקרח נסדק והאחות הקטנה נפלה למי האגם הקפואים (אבל זה נושא גדול לפוסט אחר).

חזרנו הביתה קפואים ומאושרים, ואז הילדים נזכרו בקרח שהקפאנו לפני כמה ימים ובהכנת גלידה ביתית בעזרת הקרח (בהשראת סרטון שקיבלנו מהאחיין המקסים שלי בעז). המשכנו ביצירה שחשבתי שתהיה להם מאוד כייפית. ובאמת הייתה, אבל!!! פתאום החלו מאבקי כוחות: מי ראשון שופך את השמנת?    מי ראשון מערבב? ואז צעקות ואז בכי. וכל כך רציתי בשבילם ובשבילי שזו תהיה חוויה כייפית. כל כך רציתי להרגיש "אמא טובה". וכגודל הציפיות גודל האכזבות מעצמי ומהילדים.

​

כל כך מבאס!!! מה עכשיו???

​

לקחתי רגע נשימה עמוקה, כדי לנסות להתבונן ממבט מהצד על הטורנדו שנשאבתי לתוכו והתערבבתי בו. נזכרתי שהמשפחה שלנו היא הקבוצה הראשונה בשביל ארבעת הילדים המתוקים שלי. קבוצה בה הם יכולים לתרגל תפקידים שונים, אם רק אאפשר להם. קבוצה בה הם יכולים לגלות דרכי התמודדות יצירתיות עם קונפליקטים, אם רק אאפשר להם. קבוצה בה הם יכולים לבטא את רגשותיהם ולספר את סיפורם, אם רק אאפשר.

אם רק אאפשר להם ולי ואאמין בהם ובעצמי, אלו יהיו חוויות תורמות ומצמיחות עבורנו. וכמובן אני לא לבד, למזלי התברכתי בבן זוג מקסים ושותף לאיפשור ולאמונה.

אז הגלידה לא לקחה לנו חמש דקות כמו במתכון המקורי (מוסיפה את המתכון בתגובה הראשונה, מוזמנים לנסות), אבל נתנה לנו זמן של התבוננות בקבוצה שלנו. אפשרה פורקן לכעסים ולאגרסיות בעזרת הניעור והשיקשוק של הקופסא, אפשרה לחוות את הכוח של שיתוף הפעולה בעבודה בה כולם היו משמעותיים וחשובים, ונחמה מתוקה, מתוקה כשאכלנו את הגלידה עם הקישוטים והבטנו אחד בשני באהבה.

למשפחה יש כל כך הרבה כוח מיטיב, כשנותנים לדינאמיות להיות נוכחת בעולמנו ולכל אחד מבני המשפחה מקום וזמן.

​

ארבע עונות ביום אחד, פברואר 2021

להיות "אמא טובה דיה" לארבעה ילדים מתוקים כשיש ארבע עונות ביום

בשנתיים וחצי האחרונות אני גרה בהולנד והיא מלמדת אותי המון על הכלה וגמישות.

יום אחד יכול להכיל בתוכו גשם, שמש, רוח קפואה, שמש ושוב גשם. מזג אוויר שמלמד לא לתכנן, אלא להיות פתוחה לכל. לדעת שארבעת העונות נמצאות

כאן תמיד.

לחיות בשלום עם הגשם, ולא לבטל בגללו תוכניות. רק להתאים אותן אליו. להיות ערה ונפעמת מכל שינוי. להתרגש כששלג וקרח אירופאים מגיחים, אירועים שלא מוכרים לי מהארץ וגם כאן נהיים נדירים. ובעיקר בעיקר להעריך כל קרן שמש ושמים כחולים.

כמו המזג האוויר ההולנדי ככה גם הזמן בבית שלנו, ובעיקר עכשיו שכולנו נמצאים ביחד. כל ילד שלי הוא בשלב התפתחותי שונה, עם תכונות אופי משלו, ועם מצב רוח וזרימה שונה. כל יום מחדש, אני מבקשת להיות שם טובה, מכילה וגמישה בשביל כל אחד מהם. אבל ממש לא תמיד מצליחה כמו שהייתי רוצה. ואולי זה אחד הדברים החשובים להבין שהציפיות קיימות בנו, אך להכיר בכך שהמפגש עימן בדרך כלל טומן בחובו אכזבה שמובילה לכעס ועצב. כמו הציפייה שלא ירד גשם, ואז כשהוא מגיע, אפשר ממש להתאבס ולהתקפל מיד הביתה או שאפשר לרקוד ( התנסתי בשני הדברים אין ספק שכייף יותר לרקוד:)).

אחד המונחים האהובים עלי שמעורר אותי ומאיר רגעים כאלה באור שונה הוא "good enough mother" שתבע הפסיכואנלטיקאי וויניקוט, או בעברית "אמא טובה דיה". המונח הזה בעצם מבקש ממנו להכיר במקום המכיל שלנו, האוהב, המאפשר, היצירתי מעצם טבענו אמהות. וזה כל כך חשוב באמת לראות בעצמנו את הטוב דיו לרגע הזה. להיות בחמלה כלפי עצמנו גם עם הרגעים הקשים של הכעס, הדאגה וכו'. בעיקר בתקופה הזו של חוסר וודאות וחוסר יציבות, שצריך לג'נגל בין עבודה וילדים.

בתקופה הזו שמזמנת לעיתים יותר לחץ ודאגות. אני מזכירה לעצמי ממש כבמנטרה שאני אמא טובה דיה, מונה לעצמי לפחות שלוש נקודות של אור שקרו .לי היום ומוקירה עליהן תודה

​

​

​