להיות הורים-"מקום שבו עוד אפשר לנשום"
בשביל שנוכל באמת להיות שם בשביל הילדים שלנו, חשוב שנהיה קודם כל באמת בשביל עצמנו (כמו ההנחיות במדריך נחיתת החירום במטוס. קודם כל ההורה צריך לשים עליו את מסיכת החמצן ורק אח"כ על הילד. כמה שלפעמים זה לא נתפס איך עושים את זה).
אני כותבת כאן הצעה ליצירה שתאפשר לכם זמן בשבילכם. מזמינה אתכם להתנסות ולמצוא את הדרך המתאימה לכם ליצור את הזמן והמקום הממלא אתכם.
אני ממליצה שתהיה לנו מחברת משלנו-יומן מסע. בה נוכל לשרבט, לצייר ולכתוב ככל העולה על רוחנו..ובכל יום למצוא רגע בשבילנו.
מקום לפרוק ולהתמלא.
נפנה לעצמנו זמן ונקשיב לשיר "כולנו זקוקים לחסד" של המשורר נתן זך בשירתה של נורית גלרון.
השיר הזה יכול לתת לנו הקלה וכוחות, כי הוא נוגע במהויות האנושית שלנו.
אני רוצה להאיר שתיים מהן: אחת היא הכמיהה שלנו לא לחוש בודדים בעולם, לדעת שיש לנו שותפים לתחושות ולרגשות שלנו.
והשנייה היא תשומת הלב לצורך הבסיסי והקיומי המשותף של כולנו שלכאורה הוא כה מובן מאליו:
"....מקום
שבו עוד אפשר לנשום".
נקשיב לשיר, אפשר גם לרקוד ולשיר בעיניים עצומות או פקוחות לרווחה:),
עכשיו, נקשיב לו פעם נוספת, הפעם מול המחברת.
נסמן לנו עיגול במרכז (אפשר להעזר בכוס או קערה) שיתן לנו נקודת התחלה-עוגן.
ופשוט ניתן לידיים שלנו לזוז לצלילי המוזיקה והמילים בלי לתכנן.
ננסה להיות ללא שיפוט וללא מאמץ, נשים לב לנשימה שלנו.
הנשימה היא כמעיין המתגבר- היא נמצאת בנו מיום היוולדנו וההתבוננות הזו בה משיבה לנו את תחושת החיבור לעצמנו ולכוחות שלנו.
כשהשיר נגמר, אתם מוזמנים לתת לעצמכם עוד זמן ולפלייליסט להמשיך להתנגן,
אצלי השיר הבא היה "מודה אני" השיר האהוב של מאיר אריאל ואחריו עוד שירים מקסימים ומלאים במשמעות.
שירים שהרחיבו והתחברו למילים של השיר הראשון, "שיש לכל זה טעם".
נתבונן ביצירה שלנו לאור השיר/שירים, וללא שיפוט נתבונן במה שנוצר, התגלה וקיים בה כעת.
נתבונן בקווים, כתמים, מילים ואיפה הם מונחים? היכן המקומות יותר צפופים? מקומות יותר מרווחים?
מה קרה בתוך העיגול? מחוץ לעיגול? מה קורה בקו המסמן את הגבול? היכן נעים לנו לשהות בתוך הציור שלנו?
והיכן לא נעים או פחות?
אפשר אפילו לתת לה שם-כותרת שתכיל את החוויה שלנו.
הרעיון לתת לעצמנו מקום וזמן פשוט להיות אנחנו ולנשום.
איך זה מרגיש?
מוזמנים למצוא את הדרך המתאימה לכם.
