להיות פְּקַעַת, להיות איבר אגירה תת-קרקעי רב-שנתי, להיות גִּבְעוֹל בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה; מִמֶּנּוּ יוֹצְאִים שֳׁרָשִׁים כְּלַפֵּי מַטָּה וַעֲנָפִים אוֹ עָלִים לְמַעְלָה.
כמה עוצמה יש להיות פְּקַעַת, אבל לפעמים קל לשכוח מכוחותינו, כשהם אינם גלויים או לחוש שאחרים לא יודעים ולא מעריכים אותם והרי אנחנו יצורים אנושיים שזקוקים למראה של הסביבה שלנו, מי יותר ומי פחות.
וואו..המצב הזה מתחת לאדמה ללא נראות מדהים וחשוב, אבל הוא יכול לגרום כל כך הרבה תסכול וסבל ואף עלול להוביל אותנו לחוש ממש ממש עצבניים- ממש פְּקַעַת עצבים!
עכשיו כשהגבעולים מגיחים ואחריהם הניצנים ובקרוב הם יפתחו ויפרחו במלוא הצבע, נוכל פתאום לראות בברור את כוחנו ועוצמתנו ולהתפאל ממהם ואיתנו הסובבים אותנו.
מאחלת לנו שנזכור ונדע להעריך ולהאמין בפְּקַעַת שלנו גם כשהיא בתוך האדמה מוגנת ומחכה לרגע הנכון להתגלות ולפרוח.
הנה שיר שממש התאהבתי בו תודה לרותם וול על החיבור 🌷
היה דבק
מלים: רבינדראנאת טאגור
תרגום: פועה שלו-תורן
לחן: שלמה בר (מומלץ להאזין)
היה דבק באמונתך, לבבי, השחר יבקיע.
גרעין ההבטחה טמון עמוק באדמה, הוא
נבוט ינבוט.
התנומה, כפקע, תפקח את הלבנה לקראת
האור, והדומיה תמצא את קולה.
קרוב היום בו עולך - מתנתך יהי,
ויסוריך - נתיבך יאירו.