יום השואה,
איך נותנים לו מקום משמעותי לילדים לבני נוער ולמבוגרים?
אני חשה את השאלה הזו יותר בעוצמה כאן ברילוקשיין כשהאחריות היא עלי.
אני זו שצריכה ורוצה לבחור כיצד לציין את היום (אין כאן מערכת חינוך להישען על מה שהיא תציג), ועוד יותר מאתגר בשבילי כי אנחנו גרים באירופה היכן שהזוועות והגבורה קרו. היכן שהמשפחה של סבא שלי ז"ל נלקחה למחנה ריכוז ולא שבה.
עלינו ההורים ברילוקשיין מוטלת האחריות להנכיח את היום החשוב הזה, כי אין כאן צפירה או טקסים. אז למשל, ניתן לתת יותר דגש להדלקת נר הזיכרון.
ניתן לתת יותר דגש להדלקת נר הזיכרון ולסיפור הגדול שהוא מנציח ולסיפורים האנושיים הרבים שהוא מאיר.
עלינו ההורים בכל מקום מוטלת האחריות לעזור לילדנו בתיווך מול המידע, בנושא קשה וטעון זה.
קצת דגשים שכדאי להתייחס אליהם...
חשוב לדבר מתוך כנות ופתיחות, תוך כדי התחשבות בגיל הילד ורמת בשלותו הרגשית.
כדאי לשים לב, מצד אחד לא להציף בתכנים לא מותאמים שעלולים להוביל לחרדות. וכמו כן, חשוב לזכור שסודות והסתרות גם הם עלולים לעורר חרדה.
לילדים קטנים, כדאי לדבר על הנושא כאשר הוא מגיע מתוך הילד עצמו, כשהילד מתחיל לשאול שאלות.
כדאי להמעיט בסיפורי הזוועה ויותר לתת מקום לסיפורי הגבורה.
בני הנוער עסוקים הרבה בשאלות של שייכות זהות ומשמעות החיים. על מנת לקרב אותם לנושא ניתן לייצר שיח אודות התכנים הטבעיים שלהם ולנסות לחבר אותם לימים ההם לפני שמונים שנה כאשר התרחשה השואה. ללא ציפייה לתגובה מסויימת.
בכל גיל ציור, סיפור, מוזיקה או משחק עשויים לחבר ולעזור בעיבוד ובהבעת הרגשות שעולים.
מתרגשת שגם בשבילי יש כאן מקום משמעותי לזכור ולא לשכוח ב"זיכרון בסלון".תודה לצוות דאצ'טאון🙏
אסיים בשיר מקסים של חוה אלברשטיין (חייבת להתוודות שהיה לי קשה לבחור שיר אחד מתוך כל כך הרבה שירים יפים ונוגעים שנכתבו ליום זה).בשיר הזה יש כל כך הרבה כוח שעולה מתוך העצב, החמלה, תחושת השייכות והתקווה.
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע
אם נדע
(אם נדע להשקיט)
את זעמנו
(אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה
(אם נדע להתחיל)
מהתחלה
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה…
בתמונה המשפחה של סבא שלי ז"ל בתקופה אחרת לפני המלחמה. האמא אלה ואחותו רינתה ז"ל נספו "ממחנה הריכוז בהולנד עוד קיבל יורם גלויות דרך הצלב האדום. לאחר מכן, נותק הקשר בינו לבין משפחתו, ורק בתום המלחמה נודע סופם המר" (ציטוט מתוך הספר של סבא וסבתא שלי) מצמרר ומדהים כמה כוח היה לסבא שלי ז"ל..
